הכלבים המסוכנים ביותר בעולם

במדינות רבות בעולם, וגם בישראל, גזעי כלבים מסוימים מוגדרים כ”מסוכנים”. זה אומר שורה ארוכה של מגבלות ואיסורים על כל מי שבוחר לגדל אותם. בעיקרון, הרציונל הרשמי שעומד מאחור הוא ניסיון (לא תמיד מוצלח) למנוע תופעות כמו קרבות רחוב, תקיפת בני אדם ובתי גידול פיראטיים. התוצאה היא רשימה מכלילה ולא תמיד הוגנת שלא פעם עושה עוול לגזעים שלמים. כי הרי להגיד שכל הפיטבולים, הרוטווילרים והדוברמנים מסוכנים, זה כמו להגיד שכל האנשים ממוצא או מגזע מסוים נוטים להתנהג באלימות. כלב הוא הרבה יותר מהגזע אליו הוא משתייך וההתנהגות שלו תהיה תלויה באופן בו גידלו אותו, בתפקיד שייעדו לו ובטמפרמנט הטבעי שלו. אז כמה זה הוגן לדבר באמת על גזעים כמסוכנים?

זה נושא קצת מורכב, אבל בואו נתחיל. 

מי הם אותם גזעים שהתברגו לרשימה המפוקפקת של המסוכנים ביותר? 

נתחיל עם הראשון ברשימה וכנראה הכי צפוי – הפיטבול טרייר האמריקאי – במהלך 13 השנים האחרונות, הפיטבול היה אחראי ל-248 מקרי מוות בארה”ב, שזה אומר שני שליש מכלל התקיפות הקטלניות. בהחלט הרוויח את מקומו ״ביושר״. חשוב אבל להבין שמעבר למאפיינים הפיזיים, הכוללים מסת גוף עצומה ולסתות חזקות, לפיטבול לא היה באמת סיכוי להשתחרר מהאינסטינקט החייתי שאיתו הוא נולד, שכן לאורך דורות שלמים הוא חונך בידי בעלים מתעללים ולא אחראיים שייעדו אותו להיות כלב תקיפה ושמירה אכזרי שגם משתתף בקרבות מקצועיים. זו גם הסיבה שמדינות רבות בעולם אוסרות על גידולו באופן קטגורי.

הבול טרייר מיד אחריו ברשימה. למרות שמדובר ב”כלב ליצן” עם הרבה חוש הומור וחוש ציד מפותח, העובדה שאין לו פחד (אבל ממש!) הופכת אותו למסוכן בסיטואציות מסוימות. זה לא אומר שהוא לא יכול להיות כלב משפחתי מצוין ואוהב.

הרועה הקווקזי, או אווצ’רקה בשמו השני. כמי שיועד לתפקיד של שמירה על העדר ושוקל לא פחות מ-50 ק”ג, ברור שלא יהסס להשתמש במסת הגוף שלו כדי להגן מפני פולשים או אויבים. גם הוא, עם חינוך נכון, יכול לגדול להיות כלב משפחתי נהדר.

רועה אחר ברשימה הוא הרועה הגרמני, כלב עבודה אמיץ וחזק בשירות הצבא והמשטרה. גודלו העצום הופך אותו לאיום טבעי והוא אחראי ל-5% מכלל התקיפות הקטלניות בארה”ב. הבשורה הטובה היא שמדובר באחד הגזעים הקלים ביותר לאילוף.

עם שם רע שהולך לפניו רק בגלל בעלים מזניחים וחסרי אחריות ושורה של תקיפות מתוקשרות, הרוטווילר מתברג גם הוא כאן. מסת גוף מוצקה, עוצמת נשיכה חזקה וטמפרמנט סוער, הופכים אותו לגזע שאחראי ל-10% מכלל התקיפות הקטלניות בארה”ב. 

אחריו, ההאסקי הסיבירי, כלב הטורבו שזקוק כל הזמן לאקשן ואם רק תשאירו אותו להשתעמם לכמה דקות, עלול לתקוף בני אדם, חפצים ובעיקר חיות קטנות.

הדוברמן פינצ’ר, או כפי שכולם מכירים אותו כדובי דוברמן, הכלב שלימד אותנו זהירות בדרכים בשנות ה-70, נחשב גם הוא לכלב תקיפה עם פתיל קצר.

עוד ברשימה – הצ’או צ’או, הכלב הסיני שנראה כמו אריה קטן וחמוד אבל למעשה, בעל פוטנציאל גדול להיות אגרסיבי. וכן, יש אפילו מדינות בעולם שדורשות לבטח אותו במיוחד בביטוח צד ג’. הוריקן לא קטן.

לפני האחרון הוא הבוקסר, הכלב השרירי והשובב שצריך לפרוק הרבה אנרגיות, זקוק להרבה שעות אילוף, אבל לא פעם הפך לכוכב בתקשורת בזכות כמה סיפורי גבורה הירואיים.

סוגר את רשימת 10 המסוכנים ביותר הוא הגול דונג, אותו גזע נדיר וחזק מפקיסטן, עם האופי הסוער וההתנהגות החשדנית כלפי זרים. גם הוא משמש לציד של בעלי חיים גדולים, לשמירה על רכוש ולמרבה הצער, גם בקרבות כלבים.

ואם ממש מעניין אתכם מי בעשיריה הבאה, אז יש שם את האקיטה, הדני הענק, הבולדוג האמריקאי, הסאן ברנרד, אלסקן מלמוט, בול מסטיף, טוסה אינו, קוקר ספנייל (אל תטעו במראה של בובת הפרווה המתולתלת) וכן, אפילו את הלברדור הנוח והחביב – הייתם מאמינים? זו, ללא ספק, הוכחה נוספת לכך שכל גזע יכול להפוך לתוקפני ומסוכן אם לא יזכה לחינוך ולטיפול הנכונים.

רוצים לדעת עוד על הגזעים האלה, ועל עוד המון גזעי כלבים? בקרו במדריך הגזעים שלנו.

כלב או זאב?

מבחינתנו, הכלב שלנו הוא הכי חמוד, הכי נאמן והכי אוהב. וזה באמת ככה. העניין הוא שאנחנו נוטים לפעמים לשכוח שמדובר בעצם במישהו שהסבא-רבא שלו היה זאב. אז נכון, הוא באמת עבר תהליך ביות של עשרות אלפי שנים והפך לחבר הכי טוב שלנו, אבל זה לא מספיק כדי למחוק את המטען הגנטי הבסיסי והפראי יותר שנשאר אצלו עמוק בפנים. אם נוסיף לזה את העובדה שרבים מגזעי הכלבים שאנחנו מכירים ואוהבים היום בעצם חונכו לאורך שנים של ביות למלא תפקידים אגרסיביים כמו ציד ושמירה, זה לא מפתיע שחלקם עדיין נחשבים למסוכנים ובלתי צפויים גם היום.

תורשה או סביבה: מה הופך חיה למסוכנת? 

מחקרים מראים שההתנהגות של הכלב שלנו היא תוצאה של שני מרכיבים: המרכיב הגנטי (האינסטינקט) והמרכיב הסביבתי (תהליך הלמידה). או במילים אחרות, המטען הגנטי המולד שירש מאבות אבותיו, יחד עם האופן בו גידלנו אותו. אז מה באמת קובע האם הכלב שלנו ייחשב למסוכן או לא מסוכן? התורשה או הסביבה? למעשה, מדובר בשני מושגים ששזורים זה בזה – או כפי שהגדיר זאת החוקר רוברט ספולסקי (Robert Sapolsky) – “אין תורשה. אין סביבה. יש רק את האינטראקציה ביניהן”. 

מצד אחד, אם אותם גזעי כלבים “מסוכנים” יגדלו בבית חם ואוהב, סביר להניח שהם יגדלו להיות כלבים אוהבים, חלקם אפילו אולי יהפכו להיות כלבי טיפול או לוויה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מתפקידו של המרכיב הגנטי בתמונה הכוללת, או מאותו אינסטינקט שאיתו הוא נולד. מגדלי כלבים או בעלי כלבים חסרי אחריות שלא ידאגו למתן את הטמפרמנט המולד הסוער של הכלבים שלהם (אם במכוון ואם מתוך בורות בסיסית), עלולים למצוא את עצמם עם כלב אגרסיבי שמסוכן גם עבורם וגם עבור הסביבה כולה.

מחקר חדש מאוניברסיטת מסצ’וסטס מחזק את התיאוריה הזו ומראה שהתכונות ההתנהגותיות שאנחנו מייחסים לעיתים לגזעים מסוימים הן יותר משהו שהוא בראש שלנו ופחות קשור לגנים שלהם. אותם חוקרים בחנו את התכונות הפיסיות וההתנהגותיות של 18,358 כלבים, מחצית מהם מגזע טהור. הם הצליחו להסביר רק 9% מהשונות ההתנהגותית בגזע של הכלב וזה אומר שקשה מאוד לנחש כיצד כלב יתנהג בסיטואציות מסוימות רק על בסיס מה שעשתה הסבתא רבא שלו לפני עשרות אלפי שנים. וכן, זה לגמרי תקף גם לעניין המסוכנות הפוטנציאלית שלו. מה ממליצים אותם חוקרים? פשוט להתייחס פחות לסיפורי המורשת של הגזע ויותר להסתכל על הכלב שיושב מולכם כרגע.

מה עם פוטנציאל הנזק?

ואם אתם שואלים את עצמכם מהם הפרמטרים לפיהם גיבשו את הרשימה הזו, אז ברור שסטטיסטיקה של תקיפות קודמות לא היתה הפרמטר היחיד. גם פוטנציאל הנזק הובא בחשבון. זה אומר שהגזעים הכי מסוכנים הם לא בהכרח גם הכי אגרסיביים. כי הרי גם הפומרניאן והצ’יוואווה יכולים להיות די אגרסיביים וטריטוריאליים, אבל בגלל משקל גופם הזעיר והלסת הקטנה שלהם, שהיא בערך בגודל של לסת של עכבר, הנזק הפוטנציאלי שלהם לבני אדם הוא לא באמת גדול. הגזעים המסוכנים באמת הם אלה שבמשך דורות שלמים חונכו למלא תפקיד אגרסיבי מסוים, כמו ציד או השתתפות בקרבות, אבל לא פחות חשוב, יש להם גם את היכולת הפיזית להוות איום ממשי. 

התפקיד שלנו בתור הורים לכלב “מסוכן”

“זה לגמרי תלוי בנו איזה מין כלב יהיה לנו והאם הוא יהיה ‘מסוכן'”, אומר שי רצר, מאלף הכלבים. “גם אנחנו, ילדים ואנשים בוגרים, זקוקים למישהו שייתן בנו אמון, יגיש יד מלטפת אבל גם יציב לנו גבולות. וזה לגמרי נכון גם במקרה של כלבים. אם נחנך אותם כמו שצריך, זה לא ממש משנה אם אתה מגדל פודל טוי או פיטבול”.

ביקשנו ממאלף הכלבים אביחי חיים לתת לנו כמה טיפים שיעזרו לנו לגדל “כלב מסוכן” ככלב משפחה: 

1. כדאי ללמוד מראש כמה שיותר על הגזע שבחרתם. זה יעזור לכם לקבל החלטות נבונות ולעשות את הדברים כמו שצריך.
2. התחילו לחנך כבר מגיל צעיר, שזה אומר סביב גיל 7 או 8 שבועות – לפני כן, זה לא אחראי להפריד את הגור או הגורה מאמא שלהם. זוהי תקופת העיצוב הקריטית בחייו של כל גזע.
3. חשפו את הכלב למגוון אנשים, רעשים וסיטואציות. רצוי כבר מגיל צעיר. 
4. התחילו לבנות את הסמכות שלכם מולו שלהם בשלב מוקדם – כמו שאומרים, הוויתור של היום הוא הנורמה של המחר. חשוב להיות עקביים בלימוד ובתרגול, ומומלץ גם לפנות לאיש מקצוע שילווה את התהליך. 

מה אומר החוק בישראל על החזקת כלב מסוכן ומהי האחריות של הבעלים?

גידול של כל כלב כרוך בהרבה אחריות. במקרה של כלב מסוכן, האחריות היא כפולה. קחו בחשבון שאם בחרתם לאמץ כלב מסוכן, אז לפי חוק הכלבים המסוכנים שנחקק בישראל בשנת 2005, יש כמה תנאים ומגבלות בהם תצטרכו לעמוד. טיול בפארק או סתם ברחוב? רק אם אתם בני 18 ומעלה, עם רצועה קצרה מ-2 מטר ועם מחסום פה לכלב, בעיקר אם אתם בקרבת ילדים מתחת לגיל 16. וזה לא הכל. יש לכם חצר? חובה עליכם גם להציב שלטי אזהרה בסגנון “זהירות, כלב בחצר“. ועוד לפני כל זה, תצטרכו גם לדאוג שהכלב או הכלבה שלכם יעברו סירוס או עיקור. לא עמדתם בתקנות? צפו למאסר של 6-12 חודשים. כן, זה עד כדי כך רציני.

מגדלים כלב מסוכן או שוקלים לאמץ אחד כזה? כדאי לבטח אותו עם חיותא כדי להיות בראש שקט. רוצים להבין בדיוק איך, כמה ולמה? מעולה. הצוות שלנו ישמח לענות לכם על כל שאלה. קליק ונהיה בקשר.