תולעת הפארק/ Spirocerca lupi

• בעיות עיכול: עצם הימצאותה של התולעת בדופן הוושט והרקמה שהגוף בונה סביבה, עלולים לגרום לקשיים בבליעת מזון ולפליטה מהירה שלו מיד עם האכילה, או להקאה תוך דקות ספורות מרגע האכילה.
• רזון חמור וחולשה כללית: עם הזמן, קשיים אלו בעיכול המזון יובילו לרזון חמור ולחולשה כללית.
• ריור מוגבר: לפליטות יתלווה לעתים קרובות ריור שמקורו בהגדלה של בלוטות הרוק ובהתפתחות של דלקת באותו אזור אשר יקשו אף יותר על האכילה.
• דימומים: במהלך נדידתה, עלולה התולעת לגרום לדימומים פנימיים אשר במקרה של כלי דם גדולים, יכולה להביא למוות פתאומי ואקוטי, או לדימום לחלל בית החזה והבטן.
• שיתוק וכאבי גב: במקרים של נדידה לחוט השדרה, עלולה להופיע גם פגיעה נוירולוגית בדמות שיתוקים אקוטיים ברגליים האחוריות וכאבי גב. אלו יכולים להיות מלווים בכאב, אי נחת וניסיון של הכלב לגרד או לנשוך את אזור חוליות הגב.
• גידולים: ככל שעובר הזמן, עלולות מושבות התולעת לבצע תהליך שנקרא ״התמרה״ ולהפוך לרקמת גידול סרטנית נוקשה וממאירה הנקראת סרקומה בושט או בחלל הבטן.

התולעת עלולה לגרום לנזקים חריפים וקטלניים במערכות גוף שונות. נזקים אלה עשויים להופיע זמן רב לאחר נדידתה של התולעת, עובדה שעלולה להקשות על האבחון והטיפול. מרגע ההדבקה ועד ליצירת מושבות והטלת ביצים, חולפת כמעט כחצי שנה וגם אז הסימנים עלולים להיות מאוד עדינים עד בלתי מורגשים למשך תקופה. הנה כמה מהסימנים האופייניים:

לא תמיד קל לאבחן נגיעות בתולעת הפארק. בישראל התולעת נפוצה, ולכן החשד לנגיעות בה עולה ברגע שיש שילוב של הסימנים הקליניים שהוזכרו, יחד עם היסטוריה של חוסר טיפול או טיפול שאינו רציף כנגד התולעת, ובמיוחד אם הכלב או הכלבה ״גרגרנים״ ונוטים לאכילה בחוץ.

בשלב הראשון, יבוצע צילום רנטגן של בית החזה אשר יוכל להדגים שינויים בושט ובבית החזה האופייניים לנגיעות בתולעת. דרך נוספת לאבחון שאינה פולשנית היא בדיקת צואה. זוהי דרך פשוטה וזולה, אך לא תמיד יעילה, שכן הביצים לא מופרשות בכל יציאה והבדיקה עשויה לצאת שלילית למרות שהכלב נגוע. הדרך היעילה ביותר במקרה זה היא אנדוסקופיה – בדיקה באמצעות מצלמה קטנה המוחדרת לוושט. בבדיקה זו ניתן גם לאבחן האם מדובר בשלב המושבה הניתן עוד לטיפול יעיל (גרנולומה) או כבר בגידול ממאיר (סרקומה) שלא ניתן לטיפול. הדמיות מתקדמות כמו CT או MRI יכולות להצביע על קיומן של מושבות או גידולים שנגרמו מהתולעת בשלל איברי הגוף- ושט, חוט השדרה וחלל הבטן. יש לקחת בחשבון שאנדוסקופיה והדמיות מתקדמות מחייבות הרדמה כללית של בעל החיים, ולכן מהוות סיכון בבעלי חיים המצויים כבר במצב מתקדם של רזון וחולשה.

1. מניעה – הדרך היחידה להימנע מבליעה והידבקות בתולעת עצמה היא הימנעות מאכילת חומר אורגני נגוע המכיל חיפושית זבל או נבלות. עם כלבים הנוטים לאכילה גרגרנית שכזו, חשוב להקפיד על הליכה עם רצועה או אפילו עם מחסום פה. חשוב לזכור שמניעה מוחלטת כמעט אינה אפשרית.
2. טיפול נוגד תולעים – לא מדובר בטיפולי התילוע הרגילים, אלא בשימוש בתרופות מסוימות היעילות בקטילת תולעים ממשפחת הנמטודות כמו דורמקטין, איברמקטין, מילבמיצין ומוקסידקטין. הן מופיעות בשמות שונים וניתנות בצורות שונות- זריקות, אמפולות וכדורים. מדובר בחומרים בטוחים מאוד, אם כי חלקם בעייתיים בכלבים הנושאים מוטציה גנטית מסוימת הנקרא MDR1, הנפוצה בעיקר כלבי בורדר קולי ורועה אוסטרלי. לכן, מומלץ לבצע בדיקה לגילוי המוטציה לפני מתן הטיפול.

<span”>ישנם שני פרוטוקולים לשימוש בחומרים אלו:

פרוטוקול שגרתי- שגרת טיפול קבועה המניחה שהתולעת כבר נמצאת בגוף ולכן, שמירה על מרווחים קצרים ותדירים של התרופה תביא לחיסולה עוד לפני שהיא מבססת מושבות בגוף. תדירות הטיפולים מבוססת על מחזור החיים המשוער של התולעת וההכרה בכך שהיא כמעט שלא ניתנת לאבחון בשלביה הראשונים. בארץ מקובל כיום לטפל בזריקה כל 8-12 שבועות, באמצעות כדורים או אמפולה הניתנים אחת לחודש.

פרוטוקול טיפולי – מרגע שיש <span”>אבחנה ברורה, מתחילים להשתמש באותן תרופות, רק בתדירות גבוהה הרבה יותר- פעם או פעמיים בשבוע למשך כמה שבועות – עד לקטילתן של המושבות. המעקב אחר יעילות הטיפול מתבצע באמצעות הסימנים הקליניים ולעיתים גם בשילוב אנדוסקופיה ו/או הדמיות חוזרות לאחר מספר טיפולים.

3. טיפול תרופתי תומך – יינתן בהתאם למיקום הפגיעה הנלווית ומיקום התולעת:

• • מדכאי ייצור רוק במקרים של ריור והגדלת הבלוטות
  • מדכאי בחילה והקאה במקרים של נגיעות בוושט
  • סטרואידים במקרים של לחץ ובצקת בחוט השדרה
  • אנטיביוטיקה במקרים של חשד לזיהומים משניים
  • מעודדי קרישה במקרים של דימום

4.הסרת מושבות וגידולים – באמצעות ניתוח כירורגי או באנדוסקופיה בשילוב לייזר לאחר שלב ההתמרה הסרטנית, הטיפול נוגד התולעים כבר לא יהיה יעיל. מכיוון שקשה מאוד להסיר גידולים באיזור הוושט והטיפול לא תמיד יעיל שכן הגידולים פרושים על פני שטח נרחב, יהיה צורך בטיפולים ״פליאטיביים״ הניתנים רק לשם הקלה זמנית במקרים בהם ההידבקות היא סופנית.

5. פיזיותרפיה– במקרים של פגיעה עצבית ושיתוק, נמצא כי פיזיותרפיה לכלבים, בשילוב עם טיפול תרופתי, יכולה להאיץ את תהליכי ההחלמה ולהוביל לשיקום מהיר יותר.