מילד של כלבים ללוחם בעוקץ: הסיפור של דויד ששון ז״ל

סמ”ר דויד ששון ז”ל אהב כלבים הרבה לפני שהפך ללוחם בעוקץ. סטיץ’, לילו, סיטקה. כל אחד מהם מספר משהו על מי שהוא היה: ילד של כלבים, לוחם שלקח אחריות ואדם שנכנס לעזה עם השותף שלו על ארבע- ולא חזר.

מיוחדים

09/04/2026 7 ד׳ קריאה

לפני שסמ”ר דויד ששון ז”ל היה לוחם בעוקץ, הוא היה ילד של כלבים.

מי ששוחח עם אמא שלו, חגית, לא היה צריך הרבה זמן כדי להבין שזה לא משהו שהתחיל בצבא. האהבה שלו לכלבים היתה שם הרבה קודם. עמוקה, טבעית, חלק מהאופי שלו.

דויד עם סטיץ’

כשהכלב המשפחתי סטיץ’ היה צריך לעבור המתת חסד בפתאומיות, זה היה שבר גדול. סטיץ’ נקרא על שם דמות ממשחק מחשב שדויד נהג לשחק עם חגית, וגם בפרט הקטן הזה היה משהו אופייני לדויד: אצלו כלב אף פעם לא היה “סתם” כלב. תמיד היה שם קשר. סיפור. לב.

אחר כך, בזמן שהיה בחופשה מהצבא, דויד אימץ כלבה חדשה וקרא לה לילו. הוא היה שם בכלבייה עם אחיות שלו, ונשבע לאמא שלו, חגית, שהיא עוד תתאהב בה. חגית לא ממש רצתה עוד כלב, אבל ידעה כמה דויד אוהב כלבים וכמה תובעני השירות שלו- והסכימה.

דויד ואחותו כשאימצו את לילו

וכך, עוד לפני עוקץ, עוד לפני המדים, כבר היה ברור שכלבים לא היו תחביב עבורו. הם היו חלק מהלב שלו.

דויד וסיטקה

לא עוד תחנה בדרך

הדרך של דויד לעוקץ עברה בדיוק דרך המקום הזה.

הוא התחיל אימוני כושר קרבי כבר בכיתה ט’, למד במכינת מלח הארץ, והתמיין ליחידות קרביות. גם כשהמיון לסיירת מטכ”ל לא צלח, הוא לא נשבר. להפך. כמו שאמר למנטור שלו:
“אני עם הפנים קדימה, ממשיכים”.

בהמשך, בן דודו, ששירת בעוקץ כתומך לחימה ואילף כלבים, אמר לו שהוא חייב לבדוק את היחידה. מבחינתו של דויד, זה היה בול: אהבה לכלבים ורצון לשירות הכי משמעותי שאפשר, באותו מקום בדיוק.

הוא סיים את המכינה ביוני 2022, ואז חיכה חצי שנה שלמה לגיוס של נובמבר, רק כדי שיוכל להגשים את החלום ולהגיע לעוקץ.

וזה אולי הדבר שחשוב לדעת על דויד לפני הכל: עוקץ לא היתה תחנה אקראית בדרך שלו. היא היתה המקום שבו כל מה שהוא היה, כל מה שהוא, אמור היה להתחבר.

סיטקה

הכלב שחיכה שמישהו יבין אותו

כשדויד הגיע לעוקץ, הוא קיבל את סיטקה.

סיטקה לא היה כלב פשוט. הוא היה גדול, חזק, עוצמתי, כזה שלא כולם ידעו להסתדר איתו. מי שהכיר אותו היטב תיאר אותו ככלב מרשים ומרתיע, אבל גם כזה שמאחורי העוצמה שלו הסתתר לב ענק: כלב חכם, רגיש, שמחפש קרבה, תשומת לב ותחושת שייכות.

דויד וסיטקה בשטח

בעוקץ סיפרו על סיטקה שהיה “יותר אריה מכלב”. בטקס הקבורה שלו הזכירו איך היה רץ על הליכון שעה שלמה במהירות הכי גבוהה, עד שלא היה ברור איך בכלל נשאר לו אוויר. הוא היה עוצמתי, בלתי נגמר כמעט, אבל מי שזכה להכיר אותו מקרוב ראה גם את העדינות שמאחורי הכוח.

בסוף, דווקא דויד, עם השקט שלו, היה זה שפיצח את הכלב ה”קשוח” הזה.

כניסה לפני סיום המסלול

כשהמלחמה פרצה אחרי ה-7 באוקטובר, דויד עוד לא סיים מסלול. ובכל זאת, הוא נבחר לעבור הכשרה מזורזת כדי שיוכל להיכנס ללחימה עם סיטקה עוד לפני קבלת הסיכה.

בדצמבר 2023 הם כבר ירדו לעזה, שם חברו לגדוד 202 של הצנחנים, כששני מפקדים מנוסים מעוקץ מלווים את דויד ומלמדים אותו, תוך כדי מלחמה, איך לעבוד עם סיטקה על הקרקע בח’אן יונס.

הוא עוד היה בהכשרה- אבל כבר בפנים. כבר בלחימה. כבר עם הכלב שלו.

חגית סיפרה שדויד דאג לסיטקה לפני שדאג לעצמו. לאוכל שלו. לצרכים שלו. למצב שלו. ורק אחר כך לעצמו. גם בזה היה משהו שמספר הכל על הקשר ביניהם: לא רק שותפות מבצעית, אלא אחריות יומיומית, מסירות, קשר שנבנה מתוך נוכחות ועקביות.

יומן מלחמה

בתוך כל הכאוס הזה, דויד גם ניהל יומן מלחמה. הוא תיעד בו את הפשיטות היומיות והליליות, שמר רגעים, כתב, עצר כדי לא לאבד, אלא לעבד, את מה שעבר עליו. באחד הלילות, סיטקה אפילו ניסה לאכול לו את היומן.

באחת היציאות הביתה דויד נתן אותו להורים שלו, ביקש שידביקו אותו, ואמר להם שאם בא להם- שיקראו.

חגית זוכרת שחלפה לה בראש מחשבה תלושה, לא קשורה לכלום:
“אם הוא יפול, לפחות יישאר לי משהו ממנו”.

מחשבה כזאת שאף אמא לא אמורה לחשוב. ודאי לא להאמין שהיא עלולה להפוך לאמיתית.

אחרי שבועיים, דויד חזר לעוד סוף שבוע בבית. אחרי קצת יותר משבוע, הוא ירד שוב לעזה. בפעם האחרונה.

דויד ולוחמי עוקץ מחלצים את הגופה של זיגי, כלב שנפצע בפעילות מבצעית

דויד וסיטקה נכנסו יחד

ב-6 במרץ 2024, במהלך משימת טיהור מבנים בח’אן יונס, לוחמי עוקץ וכלביהם נכנסו ראשונים למבנה כדי לסרוק אותו. בקומה השלישית ארבה להם חוליית מחבלים, שפוצצה מטען וירתה לעבר הכוח.

דויד נהרג. ויישאר בן 20 לנצח.

יחד איתו נפצע גם סיטקה. עבור חגית, זו היתה “הזיה אמיתית”: בדרך כלל, היא אמרה, מספרים על כלב שנופל לפני הלוחם שלצידו. כאן קרה ההפך. דויד נהרג, וסיטקה שרד את הקרב… לפחות בהתחלה.

במשך שבוע הוא קיבל טיפול רפואי מסור, אבל בסופו של דבר הוחלט להרדים אותו כדי לסיים את סבלו.

חגית, אמא של דויד, נואמת בטקס הקבורה של סיטקה

בטקס הקבורה של סיטקה, ספדה חגית לכלב שהיה כל כך חשוב לדויד, וששמעה עליו כל כך הרבה, אבל שמעולם לא פגשה:
“והנה הצטרפת ללוחם האהוב שלך, דויד שלנו.”
וסיימה במילים:
“נוח על משכבך בשלום, לוחם על ארבע.”

זה אולי כל הסיפור כולו, בתמצית הכי כואבת שלו: דויד וסיטקה נכנסו יחד לעזה, נלחמו יחד, ולבסוף גם נפלו כחלק מאותו סיפור.

טל, אבא של דויד, בטקס הקבורה של סיטקה

‘וואלה חרא, אבל לפחות אני איתכם’

כשחברו של דויד ליחידה תמיר, דיבר בלוויה של דויד, הוא סיפר שפעם, כששאל את דויד מה המצב, הוא ענה:
“וואלה חרא, אבל לפחות אני איתכם”.

יש משפטים שבדיעבד נשמעים כמו תיאור אופי שלם. זה היה דויד. מישהו שאפשר להיות לידו גם ברגעים הכי קשים. מישהו שנשאר נוכח. יציב. עם הפנים קדימה.

ואולי בגלל זה גם הקשר שלו עם סיטקה היה מה שהיה. לא רק חייל וכלב. לא רק לוחם ואמצעי. שותפים של ממש.

טל, אבא של דויד, מכסה את הקבר של סיטקה

לא סתם ‘כלבים’- לוחמים

הסיפור של דויד וסיטקה הוא סיפור אישי, חד פעמי ושובר לב. אבל הוא גם פותח חלון למציאות הרחבה יותר של יחידת עוקץ והכלבים שלה.

33 כלבים מהיחידה קיפחו את חייהם במלחמת חרבות ברזל, בכלל הגזרות ובמגוון רחב של פעילויות מבצעיות שלא על כולן מותר לדבר. יש מי שזה גורם לבטן שלו להתכווץ, ובצדק. אבל יש משהו שחייבים להבין.

הכלבים של עוקץ לא בחזית כי מישהו החליט שהחיים שלהם שווים פחות. להפך. הם שם כי יש להם יכולות שאין לאף אחד אחר. הם מזהים, חושפים, מתריעים, מגינים- וכן, יש גם מקרים שבהם הם סופגים את הסכנה לפני בני האדם שלצידם ובמקומם.

זאת בדיוק הסיבה שהם לא “תוספת” לכוח, ולא משהו שמספרים עליו בסוגריים. הם חלק מהכוח עצמו.

וכששותף כזה נופל, לא מקטינים את זה ל”כלב”. נותנים לזה את הכבוד הראוי: הוא היה חלק מהכוח. והוא נפל כחלק ממנו.

לזכור את דויד, לזכור גם את סיטקה

אנחנו זוכרים את סמל ראשון דויד ששון ז”ל.

ואנחנו זוכרים גם את סיטקה, שהיה איתו ולצידו עד הסוף.

יהי זכרו של דויד ברוך.

נכתב ע”י רועי קדוש

אוהב כלבים וכתיבה, אם כי לא בהכרח בסדר הזה. ירושלמי בכל רמ״ח איבריו.