הטוויסט של אוליבר

“זו נסיעה של 5 דקות במכונית, אבל היה נדמה שהיא נמשכת נצח. כל הדרך ליטפתי את אוליבר, דיברתי איתו, ניסיתי להרגיע אותו… העיניים שלו היו אדומות ממש. אחר כך התברר שזה אחד מסימני הכאב שהראה. כאבתי את כאבו, וממש ריחמתי עליו. המראה שלו מאותם הרגעים חרות בזכרוני עד עכשיו”.

הקשר בין סרטן וכלב לא עובר בגלגל המזלות

להנדי לא היו תכניות לגדל כלב. בעלה תמיד רצה ולחץ, אבל הנדי נרתעה מיצורים מריירים ומשערות מתעופפות. הם התחתנו באיטליה. הרומנטיקה הייתה בשיאה, הנוף היה פסטורלי, האוכל היה נפלא, אבל במהלך הטיול שלהם הנדי חשה ברע, וכאבי הבטן שלה התבררו כסיפור הרבה יותר מסובך מאוכל מקולקל, שם – חלה תפנית בעלילה.

“מיד כשנחתנו בישראל, פניתי למיון. שם, אחרי בדיקת אולטרסאונד, מסרו לי את החדשות הנוראיות”. מספרת הנדי. “חודש אחרי שאובחנתי עם סרטן במעי הגס, ואחרי ניתוח חירום וטיפולים שנמשכים עד היום, הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה. הייתי בבית בין טיפולים, בלי שום יכולת לצאת ולהסתובב או לעשות דברים. הייתי כבויה ומשועממת. מאדם פעיל ושמח עם קצב חיים מהיר ותוסס, עברתי לקצה השני. הבדידות הביאה אותי להחלטה – אני מוכנה ורוצה לגדל כלב”. 

ההתחלה הייתה קשה מאוד. אוליבר היה בן חודשיים כשהגיע אליהם הביתה, עשה צרכים בבית, לעס רהיטים והרס דברים. לא קל לטפל בגור, בטח לא כשמתמודדים עם מחלת הסרטן. אבל להנדי לא הייתה ברירה. “הוא אילץ אותי לקום מהמיטה, להיות פעילה, לעשות משהו עבור מישהו אחר, להוציא אותו לטיול כל זמן שהצלחתי… זה לא מובן מאליו. היה לי ממש קשה לזוז ולעשות את הדברים האלה, ונאלצתי למצוא בתוכי את הכוחות האלה, אפילו כשנדמה היה שהם לא קיימים יותר. פתאום הרגשתי תחושת חיוּת חודרת לחיי. היה לי מישהו אחר לדאוג לו, וזה עד היום מסיט את תשומת הלב שלי מהרחמים העצמיים ומהסבל של הטיפולים. יש לי עם מי לשחק, מישהו שאוהב אותי ללא תנאי, ולא אכפת לו איך אני נראית באותו יום”.

הכל נשאר במשפחה

אוליבר, ויימראנר מתוק ושובב, הוא הילד על 4 של הנדי וגיא. אחרי 7 שנות זוגיות היא סופסוף הסכימה להיעתר לנדנודיו של גיא. הם החלו בחיפושים, ועד מהרה מצאו והתאהבו במי שהפך מהר מאוד לבן משפחה מן המניין. הנדי מעידה על עצמה שהיא טיפוס קצת חרדתי. כדי להפחית ולהרגיע את עצמה, היא דאגה לכל סוגי הביטוחים – ביטוחי בריאות לה ולבעלה, ביטוח רכב, ביטוח דירה… בקיצור, כל מה שאפשר. לכן, אין פלא שמיד עם הכנסתו של אוליבר לחייה ולחיי בעלה, החליטה לדאוג גם לביטוח רפואי עבורו. “זה נראה לי כל כך בסיסי. אנחנו מבטחים כל פרט קטן בחיינו, אז בעיקר אחרי שראיתי כמה עולים חיסונים, והבנתי שיהיו עלויות גבוהות יותר בהמשך, אפילו על טיפולים קטנים, הנחתי שחייב להיות משהו כמו ביטוח רפואי לבעלי חיים. ערכתי סקר שוק, ומצאתי שתי חברות, אבל רק בחיותא נתנו לי לבחור כל וטרינר שאני רוצה, והכיסוי שלהם יותר משתלם מבחינתי. גם מבחינת ההתנהלות מולם בתביעה, הכל היה פשוט, קל וזריז מאוד”.

לא רחוק מביתם, פועל פנסיון לכלבים, בו אוליבר הפך בן בית. בעלי הפנסיון אוהבים את אוליבר כאילו היה שלהם, ומטפלים בו לעיתים קרובות. כשהזוג נמצא באשפוזים או בנסיעות, וה”סבא וסבתא” שלו מטפלים בהנדי, הם מיד נכנסים לתמונה המשפחתית. היחסים הטובים והמקצועיות היו חלק גדול במזל שהיה לאוליבר, כשברוב שובבותו נפצע מגדר התוחמת את הפנסיון. הנדי וגיא הוזעקו והגיעו מיד לקחת אותו לטיפול.

החתך שהעמיק את הקשר

כשהגיעו לוטרינר, אוליבר קיבל מיד זריקה נגד כאבים, והרדמה מקומית, כדי שאפשר יהיה לטפל בחתך העמוק שברגלו. אחרי חיטוי ותפירה, רגלו נחבשה והוא קיבל אנטיביוטיקה מניעתית למקרה שיתפתח זיהום. הטיפול ארך 4 שעות, במהלכן ביקש צוות המרפאה מהנדי ללכת הביתה, בגלל הקושי שחוותה לנוכח הסיטואציה. “לא יכולתי לעצור את הדמעות. החיבור בינינו ממש ממש עמוק. בעלי ואני מאוד חלוקים בנושא החינוך שלו, ואנחנו נוקטים בגישות שונות. אני יותר מפנקת ומתייחסת לאוליבר כמו תינוק, ובעלי מנסה כל הזמן ‘להוריד אותי לכדור הארץ’ ומתייחס אליו… ובכן, כמו כלב”. היא מספרת ופורצת בצחוק. “אבל מרגע שהגענו לפנסיון כדי לקחת אותו למרפאה, היינו כאילו מוח אחד. בלי לדבר בכלל, היינו מסונכרנים. אוליבר היה המוקד, ופשוט התגייסנו כדי לעזור לו ולהוציא אותו מהמצב הנורא שהוא נקלע אליו. בלי שאלות ובלי ויכוחים. זה חיבר בינינו עוד יותר”. כמובן שאותה התנהלות איפיינה אותם גם לאחר השחרור מהמרפאה – אוליבר זכה לטיפול מסור ולפינוקים במידה שווה משניהם, ומצבו השתפר מקץ שבועיים. 

סקר שוק זה לא רק בביטוח

חיותא שואלת: הנדי, איזה טיפ היית רוצה לחלוק עם בעלי כלבים אחרים?

הנדי: “יש לי עצה למי שמעוניין לאמץ/ לקנות כלב. לפני שמאמצים, צריך לשבת עם כל בני הבית. צריך להבין מה אורח החיים שמאפיין את המשפחה, ולהבין שלכל גזע ולכל כלב יש אופי ומאפיינים משלו, שנוגעים לרמת הפעלתנות הרצויה, לגודל, לנשירת השיער, לגרגרנות… לא כל כלב מתאים לכל בית ולכל משפחה, וצריך לדעת מראש מה רוצים להשיג מאימוץ כלב. אחרי שמכניסים אותו הביתה, אין חרטות – זה לכל החיים, אז כדאי לדאוג שיהיה נוח לכולם עם הרחבה כזו של המשפחה. במקרה שלנו, כנראה שאם היינו בודקים מספיק מראש, כנראה לא היינו מאמצים ויימראנר, שזקוק להוצאה רבה של אנרגיה. ולמרות זאת, אני מברכת על כך, כי זכיתי בכלב הכי מדהים והכי מתוק שיש”.

ולסיום, הכירו את אוליבר

מהו החטיף האהוב עליו? קולרבי. אני מקלפת לו ושמה לו בקופסה. לפעמים אני מערבבת לו עם תפוח. כשאני פותחת את המקרר הוא יודע שהקולרבי בדרך, והוא הולך למקום שלו כדי לחכות לו.

מה אתם הכי אוהבים לעשות איתו? לשחק איתו במשחקי משיכה.

איפה הוא הכי אוהב שמגרדים לו? בבטן. ואז הוא משתולל עם הרגליים כמו ג’וק על הגב ומכשכש בזנב.

מה גורם לו “לאבד את זה”? מפגש עם חתול. הוא דופק ספרינט למקום שבו הוא חושב שהוא ראה את החתול. אם לא הצליח לתפוס את החתול, הוא פשוט עמד ונובח עד שאני קוראת לו לחזור.

אם אוליבר היה יכול להגיד משפט אחד בעברית, מה הוא היה? “אני רוצה לאכול את זה”!